דוד אלחנן היקר,

(לא. זו לא טעות. זה השם המקורי של דוד חנן האהוב שלי. שמעתי את זה ממך באחת השיחות האחרונות שניהלנו).

אני שמח שהצלחתי לבקר אותך ולשוחח איתך גם בשנות הקורונה האחרונות.

מאז שהייתי ילד קטן, ובמשך כל שנות חיי, היה ביתכם, שלך ושל דודה ריפצ'ה האהובה ז""ל, בית חם עבורי.

כל כך טוב לי שאתה תמיד שמח לראות אותי, לשוחח איתי, ולספר לי סיפורים מימים עברו.

אני רוצה לברך אותך ביום הולדתך, שתזכה לעוד הרבה שנים טובות ומאושרות, בבריאות טובה ונחת מכל המשפחה.

אוהב אותך תמיד,
האחיין,
מרדכי נטע בן יצחק מנחם (מוטי) הוברמן

שנים שהם בעצם נייר לקמוס להסטוריה של מדינת ישראל ובעצם גם של יהדות מזרח אירופה.

אבל אני רוצה להתמקד בהיבט האישי-

דודה רבקה ואתה הייתם עבורי כל שנות ילדותי כתובת לקבלה וכיופים.

כל חופשה ״הכפריה״ נסעה לעיר הגדולה, עזרתי בהפיכת עניבות ונהנתי מבגדים תואמים שנתפרו לפנינה ולי.

הבית שלכם היה תמיד בית פתוח, המון חברים, מסיבות עליזות וחיי תרבות מפותחים - קונצרטים, אופרות והצגות, השכלתם לחגוג את החיים.

דאגתם לא רק למשפחה ולחברים, התגייסתם גם למען הקהילה - דודה רבקה התנדבה באגודה למלחמה בסרטן ואתה התנדבת למען הגמלאים עובדי צה״ל.

במקביל הקמתם משפחה לתפארת, בנות, נכדים ונינים וזאת התשובה הנחרצת שלך לאלה שרצו להשמידנו.

מאחלת לך שתמשיך להנות ממשפחתך החמה והאוהבת בבריאות טובה עד 120.

מבתיה איילון בשם כל המשפחה.

ואני רוצה לאחל לך מזל טוב והרבה בריאות ואושר בשנים הבאות. אני מקווה שנוכל לשוב להפגש ולדבר מקרוב, ואולי אפילו לתת חיבוק, אחרי שהקורונה הזו תעלם מחיינו.

ביום מיוחד כזה וממש לא כדי לסכם, חשוב לי לומר לך תודה על המון דברים, ובעיקר על מי שאתה ועל מה שאתה עבורי ועבור ילדיי. אני מרגישה שאף פעם לא באמת אמרתי לך את הדברים האלו, ואני מקווה שלא אחדש לך דבר, ושמחה שאני זוכה לכתוב לך אותם כעת.

אז תודה שאפשרת לי לבוא לישון אצל סבתא ואצלך בכל פעם שרציתי, גם שזו היתה גחמה של ילדה בת 4 שלא רצתה להיפרד מכם בדלת בסיום הביקור שלכם אצלנו.

תודה שהוצאת את הבטריות של השעון בכניסה בכל פעם שבאתי לישון אצלכם, וזאת כי הבנת שהרעש של התקתוק הפריע לי להירדם.

תודה על כל ההליכות, שעשינו יחד ברגל, ובהן שוחחנו ארוכות וגם הפעלנו קצת את הגוף. לפי הזיכרון שלי, היינו הולכים הרבה מהבית שלכם בגבעתיים ועד לתל אביב.

תודה שלקחת אותי לים, והראית לי שצריך רק בגד ים ובגדי החלפה, בלי סיבוכים מיותרים.

תודה שהבאת אותי לעבודה של סבתא רבקה, וחשפת לי מה היא עושה שם כ״כ הרבה שעות עם דפי מחשב ענקיים, סרגל והמון מספרים.

תודה שלימדת אותי לתת כבוד לאנשים מבוגרים ולקום עבורם באוטובוס, בעיקר בקו 63 שנוסע מגבעתיים לתל אביב, למרות שאני הייתי ילדה ואתה כבר אז היית קצת מבוגר. הסברת לי שיש כאלו שיותר קשר להם לעמוד.

תודה שחינכת אותי להנות ולהקשיב לסיפורי התנ""ך. חלק מהסיפורים שלך וחלק מקלטות שהייתי מקשיבה להן בביקורי אצלכם.

תודה שחשפת אותי לתרבות הילדות שלך, תרבות היידיש, גם אם לא תמיד התחברתי אליה.

תודה שביחד עם סבתא גידלתם וחינכתם את אמא שלי והפכתם אותה לאמא הכי טובה שיש.

תודה שאתה מראה לנו צניעות מה היא, וכיצד אפשר לחיות טוב ולאורך שנים באותה דירה ועם אותם מאכלים בסיסיים ואהובים.

תודה שתמיד הצגת לנו את החשיבות באינטלקט, בעניין ובמציאתו, כל אחד בתחום שמעניין אותו.

תודה שלימדת אותי, ואתה ממשיך ללמד על החשיבות ללמוד תמיד, על הצורך התמידי להפעיל את המוח, בין היתר, בתשבצים ושאלות.

תודה שלימדת אותי על ההנאה בקריאה, בין אם זה ספר או מאמר בעיתון.

תודה שמידי פעם אתה מספר לי עוד סיפור על הילדות בפולין, על השנים הראשונות בארץ או על הילדות של פנינה ואמא.

תודה שחלקת איתי את ההנאה לאסוף דברים. ובעיקר תודה על אוסף הטלכרדים שלנו, ועל כך שמידי פעם ויתרת לי שהיה לך כרטיס מיוחד שחסר לי.

תודה שהראית לי מהי התמדה, למשל כאשר חיפשת מעל כל טלפון עוד טלכרד.

תודה שאתה שואף לעצמאות בכל גיל ובכל מצב. לפעמים זה קשה לאמא ופנינה, ועם זאת בעיני זה ראוי להערכה והערצה.

תודה על הרצון שלך לחיות. למרות ועל אף הכל. הרצון הזה שלך מרחף מעלי, ונותן לי פרופורציות.

תודה שהכרת לי את גבעתיים, ואפשרת לי לגור בה, בדירה של מרים קרוב אליך ואל סבתא, בה גם נולד בני הבכור.

תודה שזכיתי לשנים ארוכות איתך, בזכותן ילדיי זכו בסבא רבא, שהם נהנים מנוכחותו ומשוויצים בו.

ואחרי כל התודות על שהיה ועודנו, אני רוצה לאחל שנמשיך להנות מהמשפחה שסבתא ואתה הקמתם פה בארץ ישראל, שנמשיך להיפגש ולחוות עוד חוויות משותפות. אני מקווה שעוד אזכה לשמוע ממך סיפורים על העבר שלך בפולין ובארץ. אני מרגישה שבכל סיפור שלך, אני מגלה ושומעת על עוד נדבך שלא הכרתי בסבא שלי, שבתחושה אני כבר מכירה אותו כל כך טוב.

אוהבת

אפרת

אני לא יודעת עד כמה אתה מודע לאופן העמוק שבו נגעת בחיים שלי ותרמת לעיצוב מי שאני. ומכיוון שביום-יום מעטות ההזדמנויות לעצור ולהתעכב על כך, הייתי רוצה לנצל את המאורע כדי לשתף אותך ולהודות על שיעורים חשובים שלימדת אותי, שהולכים איתי יום יום. הנה שלושה מתוכם.

1. החיים מתקדמים בזיג זג, לפעמים צריך קצת לרדת כדי אחר כך לעלות. אי שם בשירות הצבאי שלי עמדתי בפני משבר רציני, מכונן. מכל השיחות והעצות שקיבלתי באותה התקופה, המשפט הזה שאמרת לי אז הוא זה שנשאר איתי, שנתן לי כוח, ושהרשיתי לעצמי בהמשך להשמיע אותו לאחרים, שהרגשתי שהיו זקוקים לו.

2. אדם צריך תמיד להיות בלמידה. אני לא בטוחה שאי פעם אמרת לי את זה בצורה מפורשת, אבל משהו בביוגרפיה שלך, בהתנהלות שלך, בדעות שהשמעת כשבאתי אליך עם דילמה או החלטה, כל אלו העבירו מסר רם וברור שמלווה אותי גם כאמא וגם בחיי המקצועיים.

3. ענווה. עומד אדם במרפסת ביתו ביום הולדתו המאה, והוא בעיקר נבוך מההמולה ומהבלונים הצעקניים. הענווה הזו, אין לה גיל, אין לה תנאי, אם זה טבוע בך זה פשוט שם, תמיד.

אז לכבוד יום ההולדת העגול שלך, אני מאחלת לך קודם כל בריאות ואורך רוח. מאחלת לשנינו שנמשיך לשוחח על נושאים קטנים כגדולים, שנוכל להיפגש גם בחוץ וגם בבית, שהילדים יתרוצצו במעגלים בין חדרי ביתך, כמו פעם, ושנאזין יחד לשעון. אני בטוחה שגם בשנה הזו, תמשיך להוות השראה לי ולאחרים.

בטח אפילו לא ידעת שאתה כזה.

באהבה,

מיכל

מזל טוב יום הולדת מאה שמח מאורי

חנן הרבה מזל טוב שתמשיך לחיות עד גיל 1000 ויותר אני יודע ש-

נהוג לברך עד 120 אבל זה מעט מדי זמ-

ן באהבה אורי

מכתב זה מהמלך נועם גילדין מברך את חנן ליום הולדת 100

מזל טוב

יום הולדת שמח

בריאות

אושר ושמחה

בשנים 1946, 1947 הובאנו – כל המשפחה – מטעם ההגנה כתגבורת לשמור על תל חיים, שכונה בת 3 בתים סך הכל.

על מנת לקיים את עצמנו כלכלית פניתי ללשכת העבודה ברמת גן. נעניתי בשלילה מספר פעמים, אף שהיה בידי מכתב בחתימת אלימלך רימלט. עם זאת, מכיוון שהיתה דרישה לנשים עובדות, נמצאה עבודה לרבקה, מרה ודורקה, שהתחילו מיד לעבוד (בחסות מפלגת ״אחדות העבודה״).

לאחר מספר דחיות בלשכת העבודה בא לעזרתי שייקה הלרשטיין, ובעזרתו קיבלתי עבודה של חפירות ליד בית חרושת ״טרה״. משם כבר נפתחה האפשרות לעבודות בנייה ויציקה ב״סולל בונה״, עליה היה ממונה מר פרנקל. הייתי שותף מלא בבניית קולנוע ״נוגה״ בגבעתיים.

איך היה נראה יום בחייו של אבא?

אבא יצא כל יום בשש בבוקר מהבית, ונסע באוטובוס לבסיס ברמלה. הוא חזר בחמש ועשרה. בחלק מהימים חיה חיכתה לו ברחוב ויצמן פינת רחוב גולומב עד שיבוא.

פנינה וחיה זוכרות במיוחד את תיק העבודה שלו, שהיה תיק בצבע חום עם ריץ'-רץ' בחלקו העליון.

האם הוא עזר לכן בשיעורי בית ?

אבא עזר לנו בעיקר בשיעורי בית במקצועות ההומניים (אמא היתה אחראית על המתמטיקה). לעיתים נעזרנו גם בספרי ההיסטוריה והביוגרפיות שהיו לנו רבים כאלה בבית, ובהן אבא היה קורא המון.

האם אבא אהב לשיר או להקריא לכם סיפורים?

לאבא היתה מחברת שירים שחורה, והוא היה שר ממנה שירים ביידיש, בעיקר בארוחות.

איך אבא פינק אתכן?

הפינוקים היו בעיקר בדברים מיוחדים שהיה מביא לנו מן הבסיס. בבסיס היו כל מיני עצי פרי, ואבא היה מביא לנו תפוזים ולימונים בחורף ושזיפים בקיץ. זה היה פינוק מיוחד, מאחר ופירות היו יקרים.

ספרו על בילוי משפחתי משותף שלכם באותה התקופה?

אחד הבילויים המשפחתיים שלנו היה להאזין למשפחת שמחון. זה היה הסכת ברדיו שהתחיל במשפט ״נאווה בבית״. כולנו ישבנו סביב הרדיו והקשבנו לו יחד.

מה עשיתם בימי שבת?

בעיקר טיולים. למשל לפארק הלאומי, לשבע תחנות, לים ולגן הקופים. לרוב הלכנו לבד עם אבא, כי אמא היתה צריכה להכין את הבית, ולבשל לאורחים שהם הזמינו לצהרים. כשאני שואלת על אורח מיוחד, הן ישר מספרות על אחד בשם פינקלשטיין. פינקלשטיין היה זמר אופרה, והוא תמיד אהב לשיר להם לאחר הארוחה. ובכל ביקור, הבנות התאמצו שלא לצחוק.

האם יש טיול משפחתי שזכור לכם במיוחד?

בשנת 1964 נסענו לאילת עם חברים של סבא מהצבא. הנסיעה היתה ברכב שנקרא גלידיאטור. זה היה רכב פתוח, ונחשב מפואר. בתקופה זו היה נהוג לנסוע במעין משאיות לטיולים. בדרך לאילת עצרנו בנווה מור, שנקרא היום עין עבדת, וטיילנו שם. באילת ישנו באכסנייה, ואנו בעיקר זוכרות שהיתה שם רוח חזקה מאד.

איזה אירוע משמעותי זכור לכם בילדות?

שתיהן זוכרות שאבא נסע באוניה ״שלום״ לאמריקה לפגוש את האחים שלו, מנחם ומרים ואת בני משפחותיהם, וזאת לאחר שנים רבות בהן לא נפגשו. הן זוכרות טוב את רגעי הפרידה בנמל חיפה. במיוחד זכור חיבוק פרידה מרגש בין שני ההורים (לטענתה של חיה זו היתה הפעם הראשונה שראתה אותם מתחבקים). אבא שלח גלויות מהדרך וכמובן גם מאמריקה. הטיול ארך כחודשיים - שבועיים הפלגה לכל כיוון וחודש באמריקה. לפי הסיפורים שלו, כשאבא עלה על האונייה בדרך חזרה לארץ, קורין, אירווינג ומנחם עלו איתו כדי להתרשם מהאוניה, וקורין אפילו ביקשה לחזור איתו לארץ ישראל.

במלחמת ששת הימים כבר הייתן נערות, ואבא שלכן היה בצבא. איך האירוע הזה זכור לכן?

אבא באמת היה בצבא, ולנו כבר היה טלפון בבית. הטלפון הראשון ברחוב, מספר 74470, הן מציינות בגאווה. אנו זוכרות שאבא התקשר לבשר שהר הבית בידינו, עוד לפני שהכריזו על כך ברדיו. לאחר ההכרזה הדרמטית הזו של אבא, חיה כתבה פתקה שהר הבית בידינו, והחביאה אותו באיזה שוחה בצד הבית, שתהיה כמעין קפסולת זמן. מעניין אם היא נמצאה כבר....

ואז גדלתן והתגייסתן לצבא, ובעצם זה גם מקום העבודה של אבא שלכן. מה זכור לכן מהמפגשים איתו בתקופה זו במסגרת הצבאית?

חיה זוכרת כשעוד לפני הצבא שהיתה בגדנ״ע במסגרת בית הספר, מפקד הבסיס הפסיק מסדר וקרא לה. מפקד הבסיס הוביל אותה למפקדה שהיתה מלאה בקצינים, ואמר שיש לה טלפון. זה היה אבא כמובן שהתקשר לדרוש בשלומה. לאחר השיחה חיה קיבלה פתק ממפקד הבסיס ובו נכתב שאבא לא יתקשר שוב.

שתיהן גם זוכרות איך אבא שלהן, ממרום תפקידו בחיל חימוש, הגיע לבקר אותן בטירונות במחנה שמונים, עם הרבה אוכל ומטעמים להן ולכלל בנות גבעתיים.

לבסוף ספרו על רגע בו ראיתן את אבא מתרגש?

חיה נזכרת ביום בו היא וגיורא החליטו להתחתן, התאריך היה 1.4.1977, ולאחר ההחלטה נסעו לבסיס בו שירת אבא כדי לספר לו את הבשורה. הם לא כל כך ידעו מה לומר, ואבא שהופתע מביקורם הציע לעשות להם סיבוב בג'יפ ברחבי הבסיס. לאחר הסיבוב בישרו חיה וגיורא לחנן את הסיבה לביקור המפתיע.

לכולנו ידוע כי לסבא חנן יש כמה תחביבים עיקריים: מלבד קריאה, האזנה לרדיו ופתרון תשחצים, נוהג הוא מדי יום ביומו לצאת לטיול רגלי, מה ששומר לדבריו, על בריאותו ואין ויכוח על כך. כיום הוא מטייל בדרך כלל לקניון גבעתיים, בחברת רובי הנאמנה, שם הם מלקטים את עיתוני היום. במיוחד בימי שישי חשוב להגיע לקניון, כדי לצוד את עיתוני הסופ״ש בהם כמובן התשחצים והמאמרים החשובים.

הטיול או ה״הליכה ברגל״ החליפה עבורו תמיד את כל ענפי הספורט האחרים, לא זכורים לי משחקי כדור עם סבא, או שחייה בבריכה. זכורות לי הרבה הליכות ביחד איתו ובמיוחד בימי שבת.

אכן, הייתי במשך תקופה ארוכה הפרטנרית שלו להליכות הבוקר בשבת, אם זה לשפת הים בתל אביב בקיץ כשלפעמים עייפנו וחזרנו בטכסי...

כילדה הערצתי את סבא חנן, בעיני היה האיש הכי חשוב בצה״ל, זה שדואג שתמיד לחיילים יהיה נשק ושתמיד הנשק יהיה תקין. סבא חנן כמעט ולא הביא את העבודה הביתה, לא ידענו הרבה אבל ידעתי שהוא עושה שם בבסיס דברים מאוד חשובים לבטחון מדינת ישראל.

אחד האירועים הזכורים לי הוא ״יום הילד בחיל חימוש״.

זה היה יום בו הוזמנה כל משפחה של המשרתים בבסיס, הבסיס סודר ואורגן לקבלת כל המשפחות, אני זוכרת  שהיו תחנות בהם הילדים זכו ״לשחק״ ולהנות.

כמטפלת זוגית ומשפחתית אני יכולה לספר לכם כי ביה״ס לחיי זוגיות ומשפחה, הוא הבית בו גדלתם.

ההורים הם המודל לבניית הקן המשפחתי, וכך גם עבורנו ההורים שלנו.

סבא חנן וסבתא רבקה ז״ל היוו מודל משלים לזוגיות ואהבה. למרות שבדור שלהם לא היו מפגינים אהבה במגע ליד ילדים, תמיד ידענו שיש כאן צוות מנצח המשלים בזוגיות אחד את השנייה.

סבא חנן כאיש צבא נעדר הרבה מהבית, ולפיכך רוב התפקידים הביתיים נפלו על כתפיה של סבתא שהייתה פמניסטית, לוחמת וידעה לנהל את הבית ביד רמה.

היא קבעה כמעט הכל, הוצאות כספיות, קשר עם קרובי משפחה, מה לקנות ומתי, קשר עם שכנים, אחזקת הבית, עבודות נוספות שלקחה על עצמה, חינוך הילדים ועוד ועוד, אך תמיד ראתה בסבא פרטנר למילוי כל המשימות. ניתן לומר שהיא הייתה היוזמת והוא הצטרף בלי הרבה ויכוחים.

ח.ס ספירשטיין אחזקות טלכרט הודיעה אמש (ראשון) על כוונתה להיכנס לתחום הלייקעך.